כמו שמצינו ביהדות שהאדם נמשל לעולם קטן, כך גם הסינים הקדמונים תפסו את היצור האנושי כמיקרוקוסמוס של היקום המקיף אותו. גם באדם הקטן מפעפעים אותם כוחות היוליים המניעים את המאקרוקוסמוס. הסינים דמיינו את עצמם כחלק משלמות אחת בלתי שבירה הנקראת- טאו, דרך שלמה ומושלמת, המכילה בתוכה, והעשויה משני יחסים הפוכים, פנים וחוץ, עליהם עוד נרחיב בהמשך.

הסינים חיו וחיים עד היום את הטבע. הם מעולם לא ניתקו את הנפש מהגוף ואת האדם מהטבע, ניתוק שביצעה התרבות המערבית במאה השבע עשרה. באותה תקופה החלה הפילוסופיה המדעית להחשיב את האנשים כבלתי-תלויים במערכות החיים שהקיפו אותם, והניחה שאנו יכולים לשלוט בטבע ולנצלו, מבלי להיות מושפעים מכך. אנו יכולים לחדור אל הגוף ולבצע כריתת איבר או שימוש בתרופה סינטטית מבלי להיות מודעים למשמעות שבכך. ההגנה על חיי אנוש באמצעות שימור התנאים, שבתוכם הם משגשגים, היא מטרתה של הרפואה הסינית. כל אחד מאיתנו נדמה כמתחם אקולוגי וגם חי במתחם כזה. מאזן הכוחות שבתוכנו קובע את האקלים הפנימי שלנו, את בריאותנו או מחלתנו. הרפואה הסינית מקפלת בתוכה את הטיעון ההגיוני, שהתרופה הטובה ביותר לאסון היא מניעתו- המזור הטוב ביותר לחולי היא מניעתו. באחת מיצירות המופת הרפואיות שנכתבו במאה השנייה לפנה"ס, נכתב ש"ההגנה על הסדר במקום תיקון אי הסדר היא העיקרון היסודי של חכמה. ריפוי מחלה לאחר שהופיעה הוא כמו חפירתה של באר ברגע שאדם כבר צמא, או חישול כלי נשק לאחר שהמלחמה כבר החלה". מעניין שבשנים האחרונות, קופות החולים השונות החלו לאמץ עיקרון זה ולנהוג לפיו. "קופת חולים מכבי" הפכה ל"מכבי שירותי בריאות" ו"קופת חולים כללית" הפכה ל"שירותי בריאות כללית". המושג "חולה" לא נשמע טוב. הוא מצביע על כישלון. קופות החולים הפכו לתת שירותי בריאות, קופות החולים החלו להוציא עלוני הסברה- "כיצד להימנע ממחלות?". "כיצד להיות בריא?". היום, גם הן יודעות את מה שהסינים תמיד ידעו- שהרפואה הטובה ביותר היא הרפואה המונעת! בתקופת הרמב"ם- גדול הרופאים, תפקידו של רופא המלך לא היה לרפא את המלך כשזה חלה, אלא תפקידו היה לשמור עליו שלא יחלה. אם קרה הדבר והמלך חלה, הרי שזה היה סופו של הרופא (תרתי משמע). ולא רק אצל המלך. גם בסין, מטופלים היו עוזבים את רופא המשפחה שלהם, ברגע הראשון, כשהם חטפו את המחלה! למה? כי אם הם חטפו את המחלה, הרי שהרופא נכשל בתפקידו וצריכים הם לחפש רופא אחר.

הרפואה הסינית והרפואה הקונבנציונלית, כל כך שונות הן, אך כל כך נצרכות זו לזו. האחת חיה את הטבע והאדם יחדיו, ואילו השנייה כבר ביתרה ביניהם עם סכין מנתחים. האחת מסתכלת על האדם כגן רווה, ועל הרופא כגנן, ואילו השנייה מסתכלת על האדם כמכונה משומנת, ועל הרופא כמכונאי. אך עדיין, לפעמים צריך את הסכין לביתור דחוף של הוצאת גידול סרטני, ולפעמים, הסכין באמת מיותר, כי הגוף יודע לעשות זאת לבד.

במערב מבוססת הפילוסופיה של המדע על ההנחה שהאנשים נבדלים מהטבע, ושהעולם, כמו מכונה, ניתן לפירוק ולצמצום לחלקים בסיסיים. זה מה שהולך היום: כמויות, מספרים, כל מה שניתן למדידה ולניתוח. אירועים מתרחשים בהתאם לחוקים קבועים. את הבסיס לחשיבה מדעית זו הגדיר אריסטו כ"חומרנות ניסיונית". אצל אריסטו, המציאות פירושה היה מה שניתן להוכיחו מבחינה חומרית. החומר נתפס כקבוע ובלתי משתנה, ולכן אמיתי.

האם באמת החומריות נתפסת בחיינו כדבר הקבוע והאמיתי, בעוד שהרוחניות חומקת לה ועוברת, לוטה בערפל? לכאורה כן! תשורה חומרית נאה תמיד ראיתי מול עיני לאחר שביצעתי משימה מכובדת, אך את האור הרוחני אף פעם לא הצלחתי לראות כשהנחתי תפילין או נתתי צדקה. מי ערב לי שקיים הוא, לולא אמונתי בשכר מצוה ובבורא המצווני עליה?

זוהי נקודת השוני בין שתי הרפואות. הרפואה המערבית מתייחסת רק אל מה שעיניה רואות, בעוד שהרפואה המזרחית מאמינה, שאם רוצים לטפל, צריך קודם כל לעצום אותן.

לעיתים, לא צריך להגדיר במילים, לקרוא שם או לתת מספר. גם אין טעם לפתוח מיד ספר ולחפש את המחלה המתאימה. הרפואה המזרחית לא מחפשת את המחלה. היא פשוט חפצה בבריאות! ישנן המון מחלות בעולם. הבריאות היא אחת!

לעיתים, צריך רק לשתוק, לעצום עין ולנשום. זהו סוד המדיטציה, הטאי צ'י והצ'י קונג. להרפות את הגוף, והוא ממילא יחזור למצב מאוזן. איזון פירושו בריאות.

במאה ה-17 בישר המתמטיקאי הצרפתי דקרט את המהפכה המדעית המערבית. הנהגת החשיבה האנליטית והמסודרת שלו יצרה בסיס לפילוסופיה חדשה של המדע, שהפכה להיות גם הפילוסופיה של הרפואה המודרנית. דקרט תפס את העולם ואת כל מה שבתוכו כמכונה, והצהיר: "אינני מזהה שום הבדל בין המכונות שנוצרו על ידי אומנים ובין גופים שונים שהטבע עצמו הרכיב". דקרט חשב את גוף האדם למכונה, ודימה אדם בריא לשעון שיוצר כראוי. במסגרת השקפה זו, הטבע והאנשים הם מכונות הנשלטות על-ידי חוקים מכניים: מערכות המבצעות עבודה, כלים של ייצור. הרפואה המערבית, בהתאמה, היא חקר אופניי הפעולה של המכונה האנושית, כאשר אנשים דומים למכונות, ורופאים נדמים למכונאים. לעיתים מבצע המכונאי אחזקה שיגרתית, אך לרוב הוא מתערב במטרה לערוך תיקוני חירום. הוא צולל לתוך החלקים הפועלים, מחליף את המרכיבים שאינם מתפקדים, ומחזיר את המכונה למצב של פעולה תקינה. מכאן נובע, שהרופא כמכונאי מתקן את הגוף- המכונה השבור. על פי תרשים זה, הגוף מצומצם לחלקים מבניים, היוצאים מאיברים לרקמות, מרקמות לתאים, מתאים לפרודות. גם הרופאים כיום מחולקים לקטגוריות שונות בהתאם לאיברים השונים: קרדיולוג (מטפל בלב), גאסרולוג (מטפל במערכת העיכול), אורולוג (מטפל במערכת הרבייה) וכד'. אין יותר שלם! יש רק חלקים! כל אחד מומחה בתחום שלו! הרופא כמכונאי מפריד את השלם לחלקים, כדי להכיר את הטבע, את היחס ואת התפקיד של כל מרכיב.

מיון החלקים אפשר לרופאים המערביים הראשונים לתפוס את הישות של מחלה כמרכיב הפגום ולנתקו מהיצור החי כשלם. וכך, הם יכולים היו להסיר רכיב זה או לטפל בו באמצאות בידודו מרקמות ומחלקים חיים אחרים.

המכונאי ירצה, כמובן, שחלקים אלה של המכונה יהיו מתוקנים ואחידים. בדרך זו ניתן להחליף את החלקים, אפשר להוציאם ממקומם, וניתן לנבות את הליקויים שיתחוללו בהם, על פי מקרים קודמים בגופים אחרים. שיטה זו יצרה מצב בו אפשר לקטלג מחלה לפי סיבות מוכרות, ולתת לה טיפול קבוע, בלי קשר לאדם עצמו שהוא בסך הכל מכונה. לכן, כאשר קבוצת אנשים חולה באותה מחלה, כל חבריה יקבלו את אותו הטיפול, וזה לא משנה מה הייתה הסיבה אצל כל אחד שגרמה להתפתחות המחלה.

נישואי המדע, התעשייה והרפואה הולידו עידן חדש של חידושים והתמחות. כתוצאה מכך, גוף האדם ונפשו הופרדו זה מזה וצומצמו לאזורי מחקר קטנים יותר ושונים. הומצאו שיטות וכלים ניתוחיים להסרת חלקים פגומים והחלפתם באחרים. את הגוף כמכונה ניתן היה לעצור, לפרק, לתקן ולהרכיב מחדש. התפתחויות יוצאות מן הכלל בטכנולוגיה הניתוחית העניקו לרופאים את האפשרות לערוך תיקונים בלב פתוח, להשתיל עור, לכרות את התוספתן, לבצע ניתוח קיסרי, להצמיד מחדש גפיים כרותות ולקבע עצמות שבורות. החידושים תרמו לפיתרון של משברים בריאותיים חריפים והרימו על נס את פלאי הרפואה המודרנית.

באמצע המאה ה-19 איתר לואי פסטר את מקורה של המחלה מחוץ לגוף, בצורת חיידקים. תיאורית החיידק כמחולל מחלות הניחה, כי חיידק אחד יכול ליצור סימפטומים מסויימים ביצור בריא. היא גם עזרה להסביר את השתוללותן של מגפות ונגעים, ולפתח תרופות יעילות כנגדן. ברם, תיאורית "הסיבה המוגדת" הזו, נתבעה להסביר את כל המחלות. מאחר שרק הסיבה אחת נחשבה, הייתה התכחשות לריבוי הגורמים התורמים, שהופיעו בעת ובעונה אחת בכל חולה שהוא. העובדה, שמצבו הנפשי, הכלכלי, החברתי, המידותי, השפיע על רגישותו למחלה לא נכללה בדגם מושגי זה.

ההשקפה הצרה של סיבה מוגדרת הגבילה את היקפה ואת יעילותה של הרפואה המודרנית, שלעיתים חשבה, שברגע שהסימפטום נעלם אז גם המחלה נעלמה. לדוגמה, על פי התורה של "סיבה מוגדרת", הסיבה לסוכרת היא מחסור בייצור של אינסולין על ידי הלבלב. ברגע שנזריק לחולה הסוכרת אינסולין אז פתרנו את הבעיה. הרפואה המודרנית לא שואלת את עצמה- "רגע, אולי יש קשר בין העובדה שהחולה שירת המון שנים כאיש הנדסה קרבית ונחשף אין ספור פעמים לפירוק פצצות חיות, בידיעה שכל שנייה הוא יכול להתפוצץ, לבין זה שרמת הסוכר שלו בדם גבוהה?" או- "מהו דפוס ההתנהגות של אדם זה?" או-"אולי זה קשור בכלל לטחול, לאלמנט האדמה, לטעם המתוק שטיפוס האדמה כל כך אוהב?"

עד כה עסקנו בתזה הרואה את הרופא כמכונאי. תזה שיותר שכיחה בפילוסופיה המערבית שממנה יצאה בעצם הרפואה המערבית- הקונבנציונלית כפי שאנו מכירים אותה כיום בבתי החולים.

לעומתה, נמצאת לה הפילוסופיה המזרחית המבוססת על ההנחה שכל החיים מתרחשים בתוך מעגל הטבע. הטבע הוא מערכת אחת מאוחדת, נתון בתנועה מתמדת, עוקב אחר דפוסים מחזוריים, המתארים את תהליך שינוי הצורה. כאשר מרכיבי הטבע מאוזנים, החיים הרמוניים ומשגשגים, כאשר האיזון בין הכוחות הקוטביים מופר, מגיח האסון.

בהשקפת העולם המזרחית נמצאים המון סממנים של תורתנו הקדושה ודתנו. גם היא גורסת שבן האדם הוא לא אחר מאשר עולם קטן- מיקרוקוסמוס של הטבע. וכל הכוחות הנמצאים בעולם הגדול נמצאים גם בו- באדם הקטן. בני האדם מייצגים את החיבור בין שמים לארץ, את התולדה של האיחוד שלהם, היתוך של כוחות קוסמיים וגשמיים. הנשמה היא רוחנית מן העליונים, ואילו הגוף הוא גשמי מן התחתונים. בהשקפת העולם המזרחית נוכל למצוא גם את החיבור לעונות השנה, לשמש, לירח, לאדמה. רוב התרבויות העתיקות שעסקו בעיבוד, בחרישה, בזריעה ובקצירה, היו תלויות בפירות הארץ לקיומן. תרבויות חקלאיות חוו כוח באמצעות הטבע ושאפו להיות בהרמוניה עם העונות, עם המקצבים ועם הדפוסים שקשרו את כל הדברים אלה לאלה. במסגרת מציאות זו, העולם הגדול היה כגן, וכך גם העולם הקטן- האדם.

כאשר אנשים הם כמו גן, הרופאים הם כעין גננים. גננים השומרים על ההרמוניה והאיזון בגופו של האדם.

"כי האדם עץ השדה"- כך כתוב בתורתנו הקדושה. ברפואה הסינית, אדם הוא לא רק כמו עץ, אלא בכלל כמו גן.

גן הוא מערכת דינמית המווסתת את עצמה, משנה את צורת אור השמש והמים תוך העברתם לרקמות החיות של הצמחייה. בתוך מחזור העונות, יש זמן לנביטה, להבשלה, לקציר ולהרכבה. באמצעות תהליך זה של שינוי צורה, מתקיים הגן באופן רצוף ויוצר את עצמו מחדש, כל רגע ורגע. כך גם האדם, נתון לשינוי ויצירה מחדש כל שניה ושניה, גם במובן הפיזיולוגי וגם במובן הרוחני (אדם כל הזמן נמצא בתנועה או שהוא עולה למעלה או שהוא יורד למטה).

צמיחה מירבית בגן נובעת מהאיזון המתאים בין החום והאור של השמש, לבין הלחות הקרירה של המים. הגן בריא כאשר שוררים תנאי צמיחה עשירים וכאשר השתילים גמישים דיים כדי לשאת מצוקה. על תקופה ארעית של יובש, סופות גשמים, התרבות של חרקים, או פטריה עבשה, הצומחת במשך תקופות ארוכות של לחות, ניתן להתגבר באמצעות מתחם אקלוגי חזק, סתגלתני מספיק, שיכול להתאושש מהמצוקה שעברה עליו.

חשוב לדעת שהגנן אינו גורם לגן לצמוח הוא בסך הכל מאפשר לו תנאים וסביבה יותר טובה לעשות זאת בעצמו. הגנן הוא בעל ברית המכין את הקרקע, זורע את הזרעים, משקה, מנכש את העשבים, מניח את השתילים במקום המתאים ביותר, האחד ביחס לשני וביחס לשמש. כך גם הרופא הסיני עושה. הוא לא מרפא אותך, אלא גורם לך לרפא את עצמך על ידי כך שהוא מאפשר לגופך תנאים וסביבה יותר טובה לעשות זאת בעצמו.

אם הגנן לא יטפח את הגן, הרי שזה האחרון יאבד את זהותו המיוחדת ויצמח פרא. הגנן מגן על שלמות הגן על ידי עידוד צמיחה באזורים אחדים, הגבלתה באחרים, הוספת דשן כדי לשמור על פוריות הקרקע. הוא מתבונן בפעילות הגומלין השוררת בין הגן לסביבה ומטפחה. כך גם הרופא הסיני. הוא אינו מקטלג אותך לקבוצת חולים בעלי סימפטומים דומים, אלא מתבונן עליך ומנסה להבין את מבנה הגן שבך: היכן יותר חם, והיכן יותר קר.היכן יש יובש והיכן ישנה רטיבות, היכן ישנו עודף כי שם הזרימה נחסמה, וממילא, היכן ישנו החוסר, כי לשם הזרימה לא הגיעה…

אם כן, גם הגן וגם הגוף הם השתקפות בזעיר אנפין של הטבע. התהליכים, המחזורים והתנאים הקיימים בגן, ניתן לצפות בהם גם בחייו של בן האדם. כמו האדמה, הגוף האנושי עטוף בזרמים של חיות ואנרגיה, אשר קושרים ומחיים את כל פעולותיו. ממש כמו הגן, הגוף האנושי הוא נושא למקצבים ולמחזורים. אדם מגלם בתוכי מחזורים- יומיים, חודשיים, עונתיים ומחזורי חיים שלמים, ופועל עמם הדדית. יותר מאלף רופאים הבחינו במחזורים בטבע והגדירו את הגוף במונחים אלה. הם ראו את בן האדם כמערכת שלמה בפני עצמה, עם היערכות של מערכות משנה בתוכה. הגוף אינו מובן כתאים, כרקמות וכרכיבים מבניים אחרים, כמו שהוא מובן ברפואה המערבית. אלא, בעיני הרפואה המזרחית, הגוף מובן במונחים של מערכות יחסים הקיימות בתוכו כמו חום וקור, יובש ורטיבות, עודף וחוסר, דם לחות וצ'י.

ברפואה סינית, בריאות היא היכולת של היצור החי להגיב כראוי לסוגים רבים ומגווינים של אתגרים בדרך המבטיחה שימור של איזון ושלמות. מקור המחלה הוא כל אתגר המופעל על הגוף, שעמו הוא אינו יכול להתמודד, בין אם הוא חומר מזיק או הרגשה רעה. מחלה היא גילוי של תהליך בלתי יציב, דפוס של חוסר הרמוניה בגוף. כאשר ההגנה של הגוף חלשה, החיידק חודר. הפתגם- "האדם אינו חולה מפני שיש לו מחלה, אלא יש לו מחלה מפני שהוא חולה", מבטא היטב השקפה זו.

מחסור באור שמש, דלדול הקרקע, צמיחת יתר של עשבים- כל אלה מצמצמים את שפעת הגן. באופן דומה, מחסור או עודף של צ'י (עליו נפרט במאמרים הבאים אי"ה), תזונה לא מתאימה, או זרימה לקויה של דם ולחות מתישים את הבריאות. עודף שמש שורף את הצמחים, רוח רבה מדי מייבשת אותם, מים רבים מדי גורמים לשורשיהם ריקבון. ואולם, בהעדר אור, מים ואוויר, הצמחים אינם יכולים לנבוט או לגדול. האקלימים,רגשות ופעילויות החיים אינם בהכרח טובים או רעים. עודף או מחסור בהם הוא שמעוות את דפוס הזרימה.

הגנן מפורר את הקרקע בין אצבעותיו. הוא מסתכל, מקשיב, חש, כורע ברך בין השתילים. על בסיס תצפיותיו הוא פוסק מהם צורכי הגן. אם העלים צהובים ונפולים, הוא יכול לראות בכך סימן שהקרקע לחה מדי, ולכן שורשי הצמחים אינם יכולים לנשום. אם העלים כמושים, יבשים ודקים, צריך הגנן להשקות בתכיפות גדולה יותר. אם השתילים בגן צומחים, אך אינם נושאים פרי, אם היה ניצול יתר של מזון והמלאי לא חודש, הגנן מעשיר את הקרקע בדשן.

כמו הגנן, הרופא הסיני עורך תצפיות על החולה וקולט סימפטומים וסימנים במטרה לקבוע מהו טבעה של הבעיה המטרידה. הוא מקשר בין כל התרשמויותיו, כדי שיוכל לקבוע מהי אבחנתו. אבחנתו של רופא סיני עשויה להישמע כאבחנתו של גנן. שניהם משתמשים באותו אוצר מילים. שניהם מעוניינים באיזון בין חום לקור, בין לחות ליובש. אדם, כמו גן, הוא נושא לעודפים חיצוניים של חום, קור, רוח, רטיבות ויובש, כמו גם למחסורים של דם, לחות וצ'י.

לדוגמה, מחסור בלחות, המתבטא בעור סדוק או מיעוט שתן, הוא סימפטום של יובש. את אלה יכול לגרום אקלים יבש, או שהסיבה היא שהגוף אינו יכול להפיץ את נוזליו כהלכה. במצב זה אנו נרצה ללחלח את הגוף וליצור רטיבות. זאת נעשה ע"י דיקור של נקודות מסוימות בגוף ומתן צמחים מלחלחים.

דוגמה נוספת, אדם שנחשף לקור, רועד והופך להיות רדום, אדיש וחסר תגובה. קור מתקשר עם סימפטומים של חילוף חומרים מואט, תפקוד שכלי ירוד, פיגור במחזור הדם, חולשה והרגשת חולי. במצב זה אנו נרצה לחמם את הגוף וליצור תנועה. זאת נעשה על ידי שימוש במוקסה (הבערת סיגר המכיל עלי לענה) על נקודות מסוימות בגוף, מתן צמחים מחממים (כשהגוף עדיין לא העלה חום), וכל דבר אחר שיכול ליזע את הגוף ולהוציא את הפתוגן החוצה כדוגמת מקלחת חמה ועטיפת הגוף (במקרים שהגוף כבר העלה חום).

דוגמה נוספת מכיוון קצת שונה, מצב של כאב חד וממוקד באיבר או מפרק מסוים, יכול להצביע על סטגנציה (תקיעות) של דם. ישנה חסימה בזרימה והדם פשוט נתקע ויוצר מצב של עודף. במקרה זה אנו נבצע הקזה של הדם (מספר טיפות) דרך נקודת דיקור המיועדת לכך. בכך, אנו נשחרר את העודף שנוצר באזור, וע"י דיקור של נקודות נוספות, נייצר תנועה של הדם ונפתח את החסימה.